נועם נולדה בישראל, ובגיל שלושה שבועות עברה עם הוריה לדרזדן שבגרמניה. שם בילתה את שנתה הראשונה - שנה של טיולים באירופה, היכרות ראשונה עם ההורות, ואינסוף אהבה.

את הגן בקיבוץ סיימה נועם עם מכתב מרגש מהגננת:
"המשכתי לי לעוף, אך בלי גבולות בכלל. כן, אפילו גמדים זקוקים למפקדת על - כזו שמלאה בסקרנות, תחכום וגם חכמה, נדמה שנועם היא הדמות המתאימה. ראו, כמו אמא קטנה, חברות לה מסביב, כי עם ידע כמו שלה, כדאי לה להקשיב… מה אומר, ילדונת, באמת הייתה לי זכות? להכיר סיפור של נועם עם עוצמה ונוכחות."

נועם התלבטה אם להתמיין לכיתת "משיבי רוח" למצטיינים – לא מחשש שלא תצליח, אלא מתוך צניעות, שאלה את עצמה אם היא ראויה ויש לה מה לתרום. בסופו של דבר סיימה את התיכון בהצטיינות יתרה, והייתה גאה בכך. אנחנו היינו גאים בה מאז שנולדה - ולתמיד.

בכיתה ט׳ בחרה נועם להפסיק לרקוד כדי להשקיע בהדרכה - "כי פחות מזה, זה לא נועם". היא המשיכה כמדריכה וכמש"צית עד הגיוס, בכל הלב ובסטנדרט הגבוה שהציבה לעצמה. אהבה את חניכיה, שהלכו אחריה מעומק הלב.

נועם רצתה להשתלב במכינת בארי - מכינה למנהיגות הפועלת לקידום שיח דמוקרטי ושוויוני, ולעיצוב חברה יהודית־ציונית המבוססת על ערכים ליברליים והומניים. היא סיימה את המכינה בהתרגשות גדולה ועם תחושת חיבור עמוקה לארץ.

נועם לא תכננה להיות תצפיתנית, אך מהיום שהבינה שזה מקומה - שינסה מותניים ונתנה את כל כולה. היא התאהבה בתפקיד, בסגל ובחברות, והחלה להצטיין. נבחרה להיות א׳ מ״פ והצטיינה בכל תחומי הקורס.