לאחר 24 שעות של צירים בבית נסעה אמה לבית החולים, וזמן קצר לאחר שהגיעה ילדה. הכל זרם בטוב ובאהבה, ותינוקת מתוקה ויפיפייה נולדה. אביב הייתה אחות לאיתי, אופיר ואיתמר. היא הביאה אור גדול, ואחרי שלושה בנים הצבע הוורוד שלט בכל פינה בבית.

כבר בגן הילדים אמרה אביב שהיא אוהבת את הצבע השחור, כי אף אחד לא בוחר בו והוא נשאר לבד בקופסה. כבר אז ביטאה רגישות עצומה – תכונה שליוותה אותה כל חייה – כלפי מי שחלש, מי שקשה לו או מי שהוחרם בכיתה. היא לא השאירה אף אחד מאחור ותמיד דאגה לכולם.

אביב למדה כינור מכיתה א׳ במשך עשר שנים. בכיתה ד׳ הציבה לעצמה מטרה לנגן בקונצרט השנתי – והצליחה בזכות התמדה ואימון יומיומי. מאז האמינה שהיא יכולה להציב לעצמה כל מטרה. גם כשלא הצליחה נהגה לומר שהכול לטובה. בצניעות ובענווה למדה לנגן בגיטרה ובפסנתר בכוחות עצמה, והמוזיקה הייתה חלק גדול מעולמה.

אביב ביקשה לחגוג בת מצווה אינטימית בחיק המשפחה המורחבת, ויחד יצאו לטיול משפחתי בירושלים. זו הייתה חגיגה של שמחה, אהבה, ערכים וגיבוש – בדיוק כפי שאהבה.

בתקופת התיכון החלה להתעניין באפיית עוגות ועוגיות. כמו בכל תחום שעסקה בו השקיעה באהבה ובקפידה על הפרטים הקטנים והגדולים. היא נהנתה במיוחד לצלם את התוצרים הסופיים בגינה שכל כך אהבה.

אביב התגייסה לצה״ל בגאווה גדולה ושובצה כתצפיתנית. היא חלמה להגיע למוצב נחל עוז – מקום מבצעי עם הרבה אקשן. כדי לתאר את גודל האחריות ועוצמת התפקיד נהגה לומר: "אם יקרה משהו לחייל אחד – זה יהיה על הראש שלי לכל החיים". בחודשים האחרונים לחייה הייתה מאושרת: למדה את התפקיד, חפפה בנות אחרות, הכירה אנשים רבים, והגיטרה שלה הייתה צמודה אליה – מפיחה חיים ומוזיקה במוצב.